הסיפור שלי

אני לא אוהבת לדבר על עצמי. אבל בשנים האחרונות הרגשתי שאני צריכה לספר את הסיפור שלי. בעיקר כי כשאני לא מספרת אחרים מספרים במקומי, ומה שהם ממציאים הוא רחוק מהאמת וממה שאני רוצה לשדר.

קשה לאנשים להתמודד עם מורכבות, הם מעדיפים הגדרות ברורות. יש לך מבטא אמריקאי? אז גדלת במשפחה עשירה ותומכת, דאגו לך, עזרו לך, שלחו אותך לאוניברסיטה. את בטח נורא מתגעגעת למשפחה, לארוחות משפחתיות, ללכת לבית כנסת ביחד. ואיזה כיף זה שבאים לכאן מדי פעם לעזור לך עם הילדים. לא קשה לך בירוחם? יש עוד אקדמאים כמוך? אנשים שדומים לך?

והאמת היא ששום דבר מזה לא נכון, חוץ מהמבטא והעובדה שאני גרה בירוחם 28 שנה. אני יודעת מה זה להיות לבד, בלי כסף, בלי מישהו שידאג לי. עזבתי את הבית בגיל 17. סיימתי תיכון, התחלתי לעבוד בשכר מינימום ושכרתי דירה. אבל למעשה הייתי עצמאית הרבה לפני זה. עבדתי כדי שיהיה לי כסף לטיולים של החוג למחזמר ותנועת הנוער, גם לאוטובוס וקניות, בעיקר ספרי תווים וציוד מוסיקלי. תואר אקדמי עשיתי רק לפני כמה שנים כשעבדתי כבר בחינוך, וזה היה סיוט.

טוב לנו ולילדים שלנו בירוחם, אחרת לא היינו כאן. כן, יש כאן אקדמאים, מאוד שונים ממני. רק אחרי שסיימתי תואר הבנתי עד כמה. כמה הרקע שלהם, המשפחות שלהם, השפה שלהם שונים משלי. ושיותר נוח לי עם אלה שהסבים שלהם נולדו במקומות אחרים, כי ככל שהבדל יותר בולט יותר קל לאנשים להכיל אותו.

כששכרתי את הדירה הראשונה במרכז העיר לפני כמעט 40 שני מצאתי חברה במקומות בהם מוסיקאים נפגשים – במות פתוחות, ג’אם סשן, בית קפה שהזמין אותנו להתנדב תמורות כניסה בחינם. אז וגם היום זאת הסביבה הטבעית שלי, אנשים זרוקים שיושבים בפאב מאוחר בלילה, שותים, מדברים חופשי, ומנגנים או שומעים מוסיקה. זה הסיפור שלי.

 

Related Blog

יש לך מה להוסיף?

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.