עשו עליך חרם? גם מזה אפשר לצמוח

מדי פעם אנחנו קוראים על ילד או ילדה, נער או נערה, שהיה קרבן לחרם או בריונות. היום זה קורה גם ברשת אבל זאת לא תופעה חדשה. הורה כותב פוסט מלא כאב ודורש מאנשי חינוך להתערב ולעזור, וכולנו מזדהים ומזדעזעים.

גם אני יכולה להזדהות. גם לי לא היו חברים. לא הייתי קוראת לזה חרם, פשוט לא אהבו אותי. אף אחד גם לא חשב שזה התפקיד של המורה לפתור לי את הבעיה. אולי תקופה אחרת, אולי מקום אחר. ואולי כי אמא שלי לא רק שלא תמכה בי, היא האשימה אותי שאני לא מתלבשת ומתנהגת נכון. וכמו בהרבה מקרים אחרים, למדתי לקבל את המציאות ולחיות איתה.

רק במקום אחד הייתי מקובלת ואפילו מבוקשת – בתחום המוסיקה. מקהלות, ערבי כישרונות, הפקות מחזמר. המורים למוסיקה כן שמו לב אליי והתקבלתי לכל המקהלות הנבחרות. כשחיפשו ליווי בפסנתר תמיד פנו אליי. אז בזמן שאחרים היו במסיבות אני הייתי מול הפסנתר, מתאמנת וכותבת שירים. גם בזמן שהיית אמורה ללכת לשיעורים.

וכך זה המשיך כל החיים שלי. גם היום אני לא משתלבת בחברה. אבל בסביבה של מוסיקאים אני מרגישה בבית, זורמת ומובילה. יש לנו שפה משותפת ואני יכולה להשמיע את קולי.

וזה המסר שלי לכל מי שמרגיש כמוני, שונה ולא מוצא את עצמו בחברה. יש מיתוס שכל בני אדם הם יצורים חברתיים מטבעם, שאי אפשר להיות מאושרים בלי חברים. אבל לכל דבר יש תחליף, גם לחברה. אולי מוסיקה לא מתאימה לכולם, אבל לכל אחד יש כישרון שאפשר לפתח. במקום לנסות להיות כמו כולם, עדיף להיות עצמך ולחפש את הייחודיות שלך. תחום שאפשר לפתח, שיהיה לך מפלט, מקום בטוח. משהו שאף אחד לא יכול לקחת ממך. כי הדבר הכי חשוב הוא לאהוב את עצמך.

Related Blog

כשכל מילה מיותרת

אז מה זה ג’אם סשן?

ויהיה תוהו ובוהו

יש לך מה להוסיף?

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.